בן שפרה ויהודה. נולד בשנת 1911 בעיר רומן שברומניה. משפחתו היתה אדוקה בדרכה וכבר בילדותו הראה אריה סימני מרד בדת והצטרף לתנועת "השומר הצעיר" שבעירו. ב-1932 עלה אריה לארץ-ישראל. היתה זו תקופה של מאבק על הקמת ישובים עבריים, מחסור בכוח אדם חלוצי וגם בקרקע להתיישבות. בכוח אמונתו הפוליטית ודבקותו הרעיונית ידע אריה לשמר כוח עמידה וגם לעודד את האחרים. ב-1935 היה בין חברי הקבוצה הראשונה שעלתה ל"חרתיה", היא שער העמקים. חבריו זוכרים אותו בנשפי הקיבוץ כשהוא חדור שמחה המדביקה גם את זולתו. ביום ה' באלול תרצ"ט (21.8.1939), ארבעה חברי הקיבוץ הכינו כליהם ושמו פעמיהם לחריש. טרקטור נהוג בידי אריה הגורר אחריו מחרשה יצא להכין את הקרקע לזריעת הסתיו. היו אלה ימים של אי-שקט, התקפות על ישובים עבריים, מארבים ומוקשים בדרכים. בדרכם של הארבעה לכפר חסידים פילח לפתע רעם אדיר את הדממה. הם עלו על מוקש שהוטמן בידי מתנקשים. אריה נמצא פצוע ונטול הכרה. הוא הובא לבית החולים ובאותו יום מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת עולמים בשער העמקים. הניח אשה בת ואם.
שער העמקים הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו. בשיר שכתב עליו חיים טבלובסקי, "בלדה על פלאח אשר נפל בניר", נכתב בין השאר: לב פלאח עלץ בו, מוחו חושב מחשבת/אל מרחקי האופק שולח המבט,/יש אם מקרוב באה ויש אשה אוהבת/ולשובו בערב מצפה הבת./..